זה מזכיר קצת מחול, ריקוד מוזר בין דובים לגרמנים. שלושת הדובים משתוללים בחמת זעם, במהירות לא אנושית, בעוצמה דובית. זהבה מביטה דרך החלון ורואה איך אימא דובה הולמת בזרועותיה בשני חיילים גרמנים בבת אחת. העצמות שלהם נשברות מעוצמת החבטה והם מתרסקים כמו בובות בלי חוט על האדמה. אבא דוב מנתר במהירות בין חייל לחייל, נושך ושובר ומרסק אותם אחד אחרי השני. אלו לא אותם דובים חביבים שאירחו את זהבה וכיבדו אותה ברקיקים, אלו רוצחים גדולי ממדים. הגרמנים בחוץ נראים אבודים. הם יורים עכשיו באקדחים שלהם, צווחים פקודות בגרמנית, אבל הכול לשווא. הכדורים מנתרים מגופו של אבא דוב כאילו היו אבנים קטנטנות. זהבה רואה איך דוב דובון נעמד על שתי רגליו ודופק על חזהו בשאגה. הוא נכנס לאמוק ומזנק אל גג הבקתה. היא שומעת את טפיחות רגליו כשהוא רץ על הגג ורואה מלמטה איך הוא מזנק על חייל גרמני. דוב דובון הקטן חושף ניבים מחודדים ותוקע אותם בפרצוף של הגרמני. הגרמני משחרר צעקה גדולה שנעלמת בעליבות אל תוך לועו של הגור. הגוף הגרמני קורס ודוב דובון ממשיך אל ההרג הבא. כמו צוות רוצחים מתואם שלושת הדובים משספים גרונות, שוברים גפיים, מנתצים גולגולות ומציפים את האדמה בדם גרמני טהור.
זהבה עומדת שם מהופנטת ממחול הדובים. היא לא שומעת את החייל שעומד מאחוריה. היא מבחינה בו רק כשהוא כבר ממש קרוב והאקדח שלו מופנה אל פניה. הפנים של החייל מכוסות דם והוא נראה חבוט ומזועזע. הוא לא אומר כלום ורק מצמיד את האקדח ללחי של זהבה. האצבע שלו סוחטת את ההדק וזהבה מספיקה להגיד, “אני כבר לא פוחדת מכם יותר,” לפני שהאקדח יורה.

קול הנפץ מחריד את אוזניה ומתוך הצלצול המהדהד היא רואה איך אבא דוב הופך את החייל לקציצה גרמנית. הכדור לא פגע בה, אבא דוב הציל אותה. היא עומדת שם בלי ניע ורק מרגישה את הפרווה הרכה של אבא דוב מתחככת ברגלה בזמן שהוא מרטש את פני החייל. אבא דוב מרים את הראש ויש לו מבט של רוצח בעיניים. הוא מתנשף בחוזקה ודם ניגר מתוך האף והפה שלו. בחוץ השקט חזק מאוד.
עד הבוקר זהבה ושלושת הדובים עסוקים בקבירת החיילים. הם חופרים בור גדול וזורקים לתוכו את כל הגופות. חלק מהחיילים לא לגמרי מתים אבל הם קבורים מתחת לחברים שלהם ולא יכולים לזוז. הדובים וזהבה מכסים את הבור הגדול באדמה רטובה וחוזרים לבקתה.
“אני רוצה להגיד לכם תודה,” זהבה אומרת בזמן ארוחת הצהריים, “תודה על הכול. אני כבר לא חשבתי שיש לי על מי לסמוך בעולם הזה. אתם הצלתם אותי.” אימא דובה מוזגת לה פירה לצלחת ואומרת לה שתפסיק לדבר עכשיו ושתאכל, היא צריכה להתחזק וכולה עור ועצמות.
אבא דוב אוכל בשקט ושותה בירה שחורה. כשהוא מסיים הוא אומר שיש עוד עבודה רבה ושזה עוד לא נגמר. הלילה הם ילכו אל המחנה ויסיימו את זה. הוא מדליק את המקטרת שלו. זהבה ודוב דובון הולכים לחדר ומחבקים את הבני־אָדָמִים.