הקפטן הזקן
לעולם, לעולם לא
"תתרחק מאבא שלי לפני שאני קורא לאבטחה,” הבן אומר ונעמד בנחישות אל מול הצעיר, יודע שאם יגיע הדבר לכדי אלימות, סיכוייו קטנים. הצעיר נראה חסון ובכושר טוב והנחישות ההיא בעיניו מרתיעה עכשיו אף יותר.
“אדוני, זה יהיה הרבה יותר פשוט אם תיקח את היד שלו מהשולחן ותעזור לי לגלגל את המיטה מפה,” הנער משכנע. “זה או שאתה איתנו או שאתה נגדנו.”
או מיי אלוהים
מים חומים, סוכר וגז – המקרה של המדינה נגד לאבינג
אלוהים יושב בדוכן העדים ורגע לפני שמתחילים הוא עושה פאוזה על רצף הזמן. הכול עוצר לחלוטין, אפילו החמצן. “תני לי רק איזה כיוון,” השם פונה אל עוזרתו האישית, “מקום, שנה… בראשי פרקים.”
העוזרת האישית של אלוהים, יצור מתוקתק ונאה – לא צעירה מכדי להיראות חסרת ניסיון, לא מבוגרת מכדי להיראות בעלת ניסיון רב מדי, מלאכית מדויקת. היא בודקת בטאבלט הלבן שלה.
“ארצות־הברית של אמריקה, אדוני, 1958.”
דארווין
עבודה Zרה
בעל המסעדה לא יודע בן כמה דארווין אז הוא פשוט מבקש מלורנס לכתוב על העוגה: “באהבה ממסעדת הבית”. עוגה יפה עם שכבות וקרם וכלבלב עם לשון בחוץ שעשוי ממרציפן.
כשדארווין חוזר מההפסקה שבין המשמרות הוא רואה את כל הצוות, גם של הצהריים וגם של הערב, עומד ומחייך. בעל המסעדה חולץ בקבוק קאווה וצועק מזל טוב. כולם שמחים. דארווין מקבל הרבה צ’אפחות של יום הולדת וגם כובע חדש במתנה. הוא נשאר עם הכובע הישן.
הבגידה של לואיס
המין האנושי
הוא משיח מודרני – חצי אל בעיני הרוב. אז היא נושאת באחריות הזו של השתיקה ושל ההבנה האינסופית. היא אוהבת אותו יותר משתוכל לאהוב כל אדם. הם עומדים ושותקים הרבה זמן.
זו לא הפעם הראשונה שהיא נפגשת עם הגבר האחר. הוא רחוק מלהיות מושלם. לא עשיר מדי, לא חכם מדי. סתם אחד. יש בו משהו גמלוני כזה. בפעם הראשונה הוא כמעט נפל כשהוריד את המכנסיים.
הזוג עם הפטמה הקרועה
פטמות
מתישהו, בין דקירה לנימול, הם יודעים שככה, בלי לראות פנים, בלי לדעת שמות, חשופים וחסרי אונים, פתאום טוב להם. יותר טוב משהיה להם הרבה זמן. אם עכשיו יפרצו לבית מכבי אש וינתקו את הפטמות שלהם, הטוב הזה עלול להיעלם. מחר שבת, יש להם זמן.
המוות אוהב אנרודאיד
סיפור מצער על קפה ואלוהות
מוות נגעל נורא מהרגלי השולחן של אלוהים. הוא נזכר שכשהם היו ילדים, אלוהים היה מצחיק את החברים כשהוא היה בולע חיפושיות חיות. אבל מוות, מוות היה תמיד שונה, כל הקטע הזה של מוצרי מזון מן החי לא בא לו טוב בכלל.
הכל התחיל עם ילדה והדוב שלה
גדרות קטנות
זהבה פורצת בבכי כי אף אחד לא דיבר אליה בטוב לב כזה כבר המון זמן.
היא מחבקת את אבא דוב והדמעות שלה מרטיבות לו את הפרווה. “אבל איך? איך תצליחו להתמודד איתם? הם רבים ואנחנו מעטים כל כך,” היא ממררת.
אבא דוב קם ומניח את המקטרת שלו על השולחן. “את צריכה לישון, זהבה, ואת יכולה לעשות את זה בשקט. אנחנו נסתדר,” הוא עונה בנחישות ויוצא מן החדר.
מכתב לליז היקרה
לחם כהה
בשעות שבהן כתבתי את הכתבה נתפס חייל גרמני בסביבת המחנה. ראיתי אותו כשהגיע, מנופף בחולצה לבנה ומתחנן אל הרוסים שייקחו אותו. המתרגם סיפר לי שהגרמני כנראה מוכה בהלם שכן הוא סיפר שהותקף על ידי להקת דובים במעבה היער, ומאז, במשך כמה ימים, הוא הסתובב בגפו עד שהחליט לחזור למחנה ולהסגיר את עצמו.
תארי לך, ליזי שלי, להקת דובים – חיילים. “כרוב חמוץ” (כינוי לחיילים הגרמנים) מסכן, המלחמה קשה על כל הצדדים.
הכלבה שלי עושה קקי במדרגות
ניסויים במהירות האור
“אני יודע שזו לא את. את כלבה טובה ומסריחה רק מהפה, לא מהמדרגות,” אני אומר לה ומחבק.
“אה, זה… וואלה, זו כן אני. שכחתי מזה לגמרי.” היא מפילה את הפצצה. “פשוט, נכון שחררת אותי במדרגות? אז הייתי חייבת כבר לחרבן, אבל בגלל שהכי התלהבתי מזה שיוצאים לטיול, אז בסיבוב של המדרגות עף לי.
“מה, את מפגרת?” אני שואל. “שעה עכשיו אני מסביר שזו לא את, שזה הכלב של החבר של השכנה.”
“הוא אח שלה,” היא אומרת, “אין לה חבר. רווקה. לאח יש כלב.”
“כן, אני יודע.”
הזמר המפורסם משחק אותה בעתיד
אבולוציה של משפחה סך הכל די נורמלית
בחנות הקטנה מצטופפים עשרות צעירים. הם מכוונים את הגדרת הפניות הרגשית שלהם למצב “כולם”, קונים עוגיות או עגילים ונהנים מחוויה חברתית אותנטית. דילן רואה את ליאן בוחנת שקית ביסלי גדולה. האפליקציה מפלטרת את הנשים הפנויות וממקמת אותה בראש הרשימה עם תאימות של תשעים ואחד אחוזים ביניהם וטעם מוזיקלי דומה.
“כשהייתי קטן הביסלי יוצר במדינה שלי,” הוא יורה את אחד ממשפטי הפתיחה הגרועים בהיסטוריה.
